<h1>תוספות רבינו פרץ — ב"מ</h1>
<h2>דף ט:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"ב] מאי אסימון פולסא. פי' פלדו"ן בלע"ז, והוא מחוסר צורה. וקשה דאמרי' במסכת שבת [ס"ה ע"א] אי משום צורתא לעביד ליה פולסא, אלמא משמע דפולסא יש עליו צורה. לכ"נ דאסימון יש עליו צורה, אכן אינו יוצא בהוצאה כ"א בדוחק. ואם תקשה היינו ר"ע דאמר לרבות כל דבר שיש עליו צורה. י"ל דר' עקיבא קאמר דבר שיש עליו צורה ויוצא בהוצאה, דהכי משתמע כל דבר חשוב, אבל הכא אינו יוצא כ"א בדוחק. אבל פר"ת ז"ל דתרי פולסא הן, מתכות ואין עליה צורה, עץ ויש עליו צורה. וה"ק נעביד ליה מפולסא של עץ שאין עליה צורה וה"ק מפולסא של מתכת שאין עליה צורה.
<h2>דף יא.</h2>
[ב"מ ז' ע"א] מפריש עליהן עשרה שיים. תימה, למה לי עשרה, בשה אחד סגי, דהא תנן [בכורות ט' ע"א] ופודה בו פעמים הרבה. ופר"ת, דקאי אספק פטר חמור. ונראה לפרש דנקט עשרה לרבותא דאעפ"י שהם כלם פדיון פטר חמור נכנסים לדיר להתעשר.
<h2>דף יא:</h2>
[ב"מ ק"א ע"א] סברוה מאי שדה אבותיו שדה ארץ ישראל וכו'. וקסבר אין קנין לגוי להפקיע כו', ומקבל כחוכר דמי. פי', דכיון דאין קנין לגוי א"כ חוכר צריך לעשר מן התורה, וא"כ יש לגזור מקבל אטו חוכר, דאי יש קנין א"כ המקבל היה פטור. וא"ת והא כי נמי יש קנין, מ"מ (חשי') מחיי' מדרבנן כדמשמע במנחות [ל"א ע"א] ואמאי מקבל פטור. וי"ל, דהא דחייבוה רבנן היינו דוקא כשלוקח התבואה מן הנכרי וחוכר כל השדה שלו, אלא שחייב לגוי, אבל מקבל שהגוי יש לו חצי פירות של השדה, בהא ודאי לא חייבו, ואין לגזור מקבל אטו חוכר, דכיון שחוכר אינו חייב אלא מדרבנן כיון דיש קנין, וא"כ אין סברא להחמיר ולגזור במקבל טפי אטו חוכר, אלא ודאי שמע מינה דסבר ר' יהודה דאין קנין, ומשום הכי מחייב במקבל, ות"ק סבר דיש קנין וחוכר חייב מדרבנן, א"כ אין סברא למגזר מקבל אטו חוכר.
[ב"מ ק"א ע"א] אלא אם יש קנין ומקבל לאו כחוכר. פי', דכיון דיש קנין, א"כ חוכר לא מחייב אלא מדרבנן, וכיון דהכי אין להחמיר לגזור מקבל אטו חוכר.
[ב"מ ק"א ע"א] כדי שתהא. פי', שתהא ברורה ומוחזקת, דמתוך שיהא עליו שום מעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם הייתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותן ויסלק הגוי ממנה, ובהא פליגי. דת"ק סבר [דוקא] חוכר חייב מדרבנן, אבל מקבל פטור, כל מקבל, אפי' מקבל שדה אבתיו, משום דיש קנין, וא"כ חוכר אינו חייב אלא מדרבנן, וא"כ אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר, ואי משום קנסא דקאמ' [ר' יהודה] דלדידי' קנסו רבנן וכו' ולדידיה[ו] לית ליה האי טעמא. ואתא ר' יהודה למימר אף המקבל. פי', במקבל שדה דעלמא מן הגוי (ומאי) [ודאי] מודינא לך דפטור מן המעשר, משום דיש קנין, דא"כ חוכר אינו חייב אלא מדרבנן, וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו לוקח, (אף) [אבל] מקבל שדה אבותיו מן המסיק חייב לעשר, דקנסו רבנן לדידי', והא דקאמ' אף המקבל, קאי אמקבל שדה אבותיו מן המסיק, והכי קאמ', אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר, מטעם קנס, כדפי'. ובקונטרס פי', דה"פ, אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר, פי', יש קנין וחוכר פטור, ומקבל לאו כחוכר. פי', א"נ אין קנין דהשתא חוכר מחייב, ומ"מ [מקבל] לפטור דלאו כחוכר דמי. ול"נ, חדא, אם כן [האי אי] נמי חסר מן הספר. וע"ק, דהאי כי נמי אמרי' דיש קנין מ"מ מחייב מדרבנן כמו לוקח לכ"נ כדפי'.
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"ב] דבר תורה מעות קונות. פי', משום דילפי' מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו אף גבי מטלטלין.
[ב"מ מ"ח ע"א] אלא ש"מ כאן בספר ישראל וכאן בספר גוי. וא"ת, למה ליה לאתויי מתניתי' דנתנן לבלן, מהנך ברייתות דקשייא להדדי סגי. וי"ל, דאי לא הוה הך מתני' דנתנן לבלן, מהנך ברייתות דקשי' אהדדיה הוה מתרצי איפכא כר' יוחנן, [והו"א הא] (וההיא) דקאמר לא מעל עד שימשוך מיירי בספר גוי, משום דמעות קונות בישראל כר' יוחנן, וא"כ לגוי במשיכה ולישראל בכסף. ואידך ברייתא מיירי בספר ישראל, מ"ה אצטריך ההיא דנתנן לבלן לגלות על הברייתות דקשין אהדדי, כר"ל דאמר לעמית' במשיכה ולגוי בכסף. וא"ת ממתני' דנתנן לבלן נמי מאי מייתי, דילמא בבלן מיירי גוי. ויש לומר, דלא מצי למימר, דהא קאמר בסיפא נתנן לחבי' בלן הוא מעל וחבירו לא מעל, אלמא ש"מ במידי דבר מעילה הוא מיירי דהיינו ישראל. וגם ממתני' דנתנן לבלן לחודיה לא סגי בלא הני ברייתא, דאי לאו הני ברייתו' לא הוי דייקנא הני טעמי' דבלן לאו בר משיכה הוא, לכך אצטריך הברייתות.
[ב"מ מ"ח ע"ב] אמר לך רשב"ל הא מני ר' שמעון היא. פי', דאמר מעות קונות, ואנן ס"ל כרבנן דמשיכה מפורשת מן התורה. ופסק רש"י ז"ל דהלכה כרשב"ל. ואע"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל [יבמות ל"ו ע"א], שאני הכא דקרא ומתני' מסייע' ליה לר"ל, וא"כ הרוצה להפ' קדושת בכור סגי שימכור הבהמה כשהיא מעובר' לגוי, דהא גוי יקנה אותה בכסף בלא משיכה, דכיון דמשיכה מפורשת מן התורה לישראל, א"כ משמע לעמיתך במשיכה ולגוי בכסף. ול"נ לר"ת ז"ל, דהא ביבמות פסק כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מהני תלת, ולא חשיב הך בחדא. ואין לומר דלא חש למפסקי' בהדי הני תלת, משום דקרא וברייתא מסייעי' ליה, ופשיטא דהלכה כותיה, דהא חשיב התם בהדי תלת חדא דתניא כותי'. לכ"נ, דודאי הלכה כר' יוחנן, והא דקאמר קרא ומתני' מסייע' ליה, הכי קאמר קרא ומתני' מוכחא כותיה, אבל ר' יוחנן יאמר להן שפיר מקרא, יתרץ ר' יוחנן דכיון דאהדרי' כרבוי בקרא דמי, וברייתא דנתנן לבלן יתרץ ר' יוחנן דלאו דוקא הא מילתא אחריתי דשייך בה משיכה כו', וברייתא דקשיין אהדדי יתרץ דההיא דקתני לא קנה עד שימשוך מיירי בספר גוי, משום דכיון דלישראל בכסף אליבא דר' יוחנן א"כ לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה. וברייתא אחריתי מיירי בספר ישראל, וא"כ אם ירצה ישראל להפקיע קדושת בכור, צריך שיעשה הגוי משיכה, דלא קני לה בכסף משום דלישראל בכסף ולגוי במשיכה, והרוצה לצאת ידי שמים ימכרנה בפרוטה ויעשה הגוי משיכה, וצריך שימכור אבר שהנשמה תלוייה בו, כגון הראש הלב, אבל לא האזן כיון דאין החייוב תלוי בה.
[ב"מ מ"ז ע"ב] משיכה מפורשת מן התורה. וא"ת, מאי נפקא מינה אי מן התורה אי מתקנת חכמים, מ"מ לא קנו מעות אלא במשיכה. וי"ל, דנפקא מינה כגון במלתא דלא שכיח, דאי קנו מעות מן התורה ורבנן תקנו דמשיכה קונה, במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ואי (משום) [מעות] קונה מן התורה אף במילתא דלא שכיחא.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"מ נ"ה ע"א] פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי. וא"ת, היה לנו לומר שניהם הוו תמורה כדקאמ' קרא [ויקרא כ"ז] והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואפי' בעל מום. וי"ל, דהכא מיירי בקדשי' בעלי מומין מעיקרא שקדם מומן להקדישן, דאין עושים תמורה כדקאמר בבכורות [י"ד ע"א].
<h2>דף טז:</h2>
[ב"מ ע' ע"ב] אין מקבלים צאן ברזל מישראל. פ"ה, דצאן ברזל היינו שכל האחריות על המקבל ושם אותם במעות, ומן הריוח שיהיה בהם יחלקו ביניהם כל זמן שיתן לו המעות. ויהיה רבית דרבנן, דודאי רבית מן התורה לא הוי, דשמא לא יהיה בהם שום ריוח, אבל מ"מ הוי רבית מדרבנן דהנותן הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ופ"ה דאע"ג דהך משנה הויא משנה יתירא, דהא תנא לה [ס"ח ע"א] אין מושיבין חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליו פלגא בהפסד, וכ"ש הכא דמקבל עליו אחריות הכל, אלא משום סיפא נקטיה, ואתא לאשמועי' היתר רבית מן הגוים, דקאמר לווין מהם ומקבלים צאן ברזל מן הגוים, וזו אינה אלא רבית מדרבנן, ול"נ, דהא לענין גוים אין זה חידוש, דהא אפי' רבית דאוריתא שרי בהו, כדקתני בסיפא ולווין מהם. ועוד, דבגיטין פריך ממתני' דהכא דברשות מקבל קיימי ומ"מ אסור מדרבנן, דגדולה מזו אמרו דאין מושיבין חנוני למחצית שכר. לכן מפרש ר"ת ז"ל דצאן ברזל, כגון שמסר לו הנותן למקבל מאה צאן במאה מנה, וכל השבח שיהיה בהם יהיה למקבל, אבל קבל עליו לתת לו דינר בחודש בכל ענין בין ירויחו בין לא ירויחו, והשתא כיון שעשאו דמים שקבלו במאה מנה, הוו מלוה עליו, וא"כ מה שהוא נותן בכל חדש וחדש היינו רבית קצוצה, והאי לא אצטריך לאשמועינן דאין מקבלין, דגדולה מזו אמרו דאין מושיבין וכו' דלא הוי אלא רבית דרבנן, אלא אצטריך לאשמועינן (ד)בכי האי גוונא הוי רבית דאורייתא, דסד"א כיון שאינן ברשות המקבל להוציאה כשאר [מלוה], וכל כמה שהוא בעין אינו יכול להוציאה ולהחזיר לו מעות, דלאו היינו מלוה, קמ"ל דמ"מ כיון דכל האחריות על המקבל היינו מלוה. וא"ת, והיכי משתמע מתוך המשנה דהוי רבית דאורייתא. וי"ל, ע"כ היינו רבית דאורייתא דאל"כ אמאי אצטריך למתנייה. עוד ראייה מדתניא גבי הלואה לווין מהן וכו', ובירושלמי [ה"ה] משמע כפר"ת ז"ל דקתני אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל אבל השם פרה לחבירו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בל' דינרים ואני אעלה לך דינר בחודש מותר לפי שלא עשאה דמים, אלמא משמע דצאן ברזל הוי בכה"ג אלא שהיו עושים אותה דמים.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"מ י"ב ע"ב] עשו שאינו זוכה כזוכה. פ"ה עשו קטן שאינו זוכה במקום אחר כי (אם היה) [כאן עשאוהו] זוכה, ואישתכח אבוה מיניה קא זכי. ול"נ, דמ"מ אין זה כי אם מדרבנן והיאך מפקיעין מן העניים אותו זכות שזכתה להם תורה בפאה. לכנ"ל עשו שאינו, כלומר עשו עניים דעלמא שלא זכו בפיאה כאלו זכו בה כבר והם נתנוהו לבני הפועל, וכה"ג איכא בפרק כל הגט [גיטין ל' ע"א] ובפ"ב דמסכת בכורות [י"ח ע"א].
<h2>דף יח:</h2>
[ב"מ ל"ז ע"ב] והאמר רבא הכל מודים בשנים שהיפקידו. פ"ה דאע"ג דהיינו שתי כריכות. והק' בקו' והלא פי' לעיל דזה בפני זה לא הוה ליה למידק, והכא היינו זה בפני זה. ותיר' בקונטרס, דמ"מ דבר נראה הוא מי מביא אחד מי מביא שנים, דבעלמא גבי כריכות דמעות אמרי' כשהפקידו זה בפני זה ולא הוה ליה למידק, דאין מוכחא מילתא כולי האי, ושכח מי מפקיד זה ומי מפקיד זה, אבל הכא מוכחא מילתא טפי. ועי"ל, דלא דמי, דדוקא לעיל משום הכי אמרי' דזה בפני זה לא הוה לן למידק, משום דאמרי' אתון לא קפדיתון ואנא אקפיד, דאי איתא דמק' אהדדי א"כ היה להם (להקפיד) [להפקיד] זה שלא בפני זה, אבל הכא אין זה הוכחה מה (שהקפידו) [שהפקידו] זה בפני זה, דלא קפדי אהדדי דכיון דמוסרין לו טלאים כל שעה, אינם יכולים להזהר. ועי"ל, דלא דמי דדוקא לעיל אם היו מפקידי' זה שלא בפני זה לא היה יכול האחד לתבוע פקדון חבירו, וא"כ היה מרויח אם היה מפקיד שלא בפני חבירו, ומדלא הקפיד ש"מ דלא קפדי אהדדי ומ"ה אמרי' דלא הוה ליה למידק, אבל הכא בטלאים לא היה מרויח כלום אם (מקפיד) [מפקיד] זה שלא בפני זה, ומ"ה יכול לחזור לרועה, דהא רואה אותם ואין זה כהוכחה.
<h2>דף כה.</h2>
[ב"מ נ"ז ע"א] שחיללה אין לכתחילה לא. פ"ה, הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל היינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה, פי' לחלל על שוה פרוטה לכתחילה, דערכך שיוויו ממש. ומר סבר אפי' לכתחילה דערכך כל דהוא משמע. ול"נ דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] בכמה דוכתי משמע דמלתיה דשמואל לא הויא אלא בדיעבד, אבל לחלל לכתחילה שוה מנה בפרוטה לא קאמר. וע"ק דבמ' סנהדרין [י"ד ע"ב] קאמ' דפדיון של הקדש צריך ט' כהנים וישראל אחד, אלמא דצריך לעיין היטב שלא יטעו בשומא. לכ"נ לפרש דודאי לכתחילה אפי' שמואל מודה דצריך לפדות שוה בשוה, וה"פ שחיללו אין, פי', שמואל דאמר מחולל היינו דוקא באדם שמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, דהשתא הוי כבר החלול כגמר, ומ"ה אמרי' דמחולל, פי' להחשיבו חילול, לכתחילה, כגון לעיל, במילתיה דר' יוחנן דמיירי שמתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא שלא היה שוה בשוה, דעדיין אינו נגמר החילול, משום ה"ק דכשבא לימלך לחכמים שיורו לו, דצריך לע' דאם יורו שהוא מחולל א"כ היו מחשבי' אותו חילול לכתחילה, שהרי עדיין לא נגמר, דנתכון לפדות שוה בשוה. ומר סבר אפילו לכתחילה, פי' לכתחילה כה"ג טפי מחשיב ליה חילול, הואיל וכבר עשאן, אבל כ"ע מודו שאין יכול לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. ועי"ל, דקרא מיירי כשהקדיש ביד גזבר או ביד כהנים, דצריך לדקדק בדמים, אבל ביד בעלים אפי' בכל שהו שרי לכתחילה.
[ב"מ ו' ע"ב] ופרשי מינה רב חסדא ורב הושעיא. וא"ת וליחלליה על שוה פרוטה דהאמר [נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. י"ל, דהיינו דוקא הבעלים, אבל אחריני לא, והבעלים לא היה בדעתם לחללן, דעל מנת כן הקדישו שלא יהנה ממנו אחר.
<h2>דף כז:</h2>
[ב"מ ס"ה ע"א] שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וקשה דהכא משמע דכולי עלמא סברי דאין שכירות אלא לבסוף, ובהגוזל [ב"ק צ"ט ע"א] פליגי בה תנאי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אם לאו. וי"ל, דכולי עלמא סברי דתשלומין אינם עד לבסוף, והאי דפליגי התם היינו מאיזה שעה זכה בשכירות, ונפקא מיניה לקדושי אשה, דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף א"כ הוי השכירות כמלוה ואינה מתקדשת בו, ואי אינה אלא לבסוף אינה מלוה ומתקדשת. א"נ, לענין כיפה שמעמידין בה ע"ז דאם בנה בה שכירותו מותר [ע"ז י"ט ע"ב]. וא"ת גבי בכור דכתיב [דברים ט"ו] לפני ה' תאכלנו שנה בשנה, אמאי לא דרשינן כדדרשינן הכא, ונימא דבכור של שנה זו אינו נאכל אלא לשנה אחרת. וי"ל, דשאני התם דגלי קרא שנאכלין בתוך שנתו, כדכתיב [שמות כ"ב] וביום השמיני תתנו לי.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ ל"א ע"ב] נותן לו כפועל. ס"ד דהאי דקאמר בטל, היינו בטל ממש, דאמרי' כמה אדם רוצה ליטול פחות משכרו ליבטל ממלאכה כבידה כזו, שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כמו השבה, כך יטול. וא"ת, אמאי אמרינן הכי, הא לית ליה ליטול כלל טורח אבידה, דהא טורח אבידה בחנם כדאמ' במתני'. וי"ל, דהיינו היכא דאינו בטל ממלאכתו, אבל היכא דבטל ממלאכתו שריא ליטול שכר, דודאי אי בעי לא משיב, דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם מכל אדם, ומותר ליה טורח דהשבת אבידה (וטפי) כדאמרי' כפועל בטל. וא"ת, מאי שנא מההיא דאמרינן [ב"ק קט"ו ע"א] זה בא בחביתו וזה בכדו של דבש אין לו אלא שכרו, הכא נמי נימא דאין לו אלא שכרו, דהיינו שכר טרחו דטרח להשיב אבידה, ואמאי לא אמרי' דאומדי' כמה יפס' לעשות מלאכה כיון דהיינו טפי מטורח השבה. י"ל, דהתם מיירי שהיו בעלים שם כשהציל האבידה, ואיבעי ליה לאתנויי, ומדלא אתני לא יתן אלא שכר טרחו, אבל הכא דאין בעלים שם עבוד רבנן תקנתא כשהוא בטל ממלאכתו שיטול שכר בטילו ממש כפועל בטל, דאמרי' תנאי ב"ד הוא שיהא זה מציל אבידת חבירו. וא"ת, אמאי לא יטול בטלו ממש, הא אמרי' [צ"ג ע"ב] ברועה שהקדים (ברועה) [ברועים] ובמקלות בשכר, דאמרי' דחוזר ונוטל דמיהם מבעל הבית, ומפרש התם ר"ל [עד] כדי דמיהם, י"ל [התם שאני] דהוי התם בריא היזקא, ואם לא שקדם ברועה ובמקלות אכלום הזאבים, אבל הכא לא הוי בריא היזיק' דשמא בלא איהו נמי היתה הבהמה חוזרת לבית בעליה. ועי"ל, דלא דמי להתם, דלהכי נוטל שכרו משלם שהרי מסר מעותיו לקדם ברועים ובמקלות, אבל הכא לא מסר כלל, אלא שבטל ממלאכתו כדי להשיבה, ואמרי' דכך הוא רוצה שפיר ליטול פחות וליבטל ממלאכתו כבידה שהוא עסוק בה, ולעשות מלאכה קלה דהשבת אבידה. והאי פועל בטל דהכא, אינו ר"ל כפועל בטל דתנן במסכת (כתובות) [בכורות] [כ"ט ע"ב] דמי שבטל ממלאכתו לדון, דנוטל שכרו כפועל בטל, דהתם כפועל בטל, ר"ל, כפועל בטל לגמרי, ואע"ג שהלשון שוה, מ"מ יש הרבה ענינים שהלשון שוה והפי' חלוק. וא"ת, מאי שנא דקא שקיל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, והתם לא שקיל אלא כפועל בטל ממש. וי"ל, דשאני התם דהיינו משום דמחייב בענין אפי' היכא דבטל ממלאכתו, ומשום הכי לא שקיל אלא כפועל בטל ממש, אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכתו אי בעי לא משיב, דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון, א"כ שרי ודאי ליטול שכר בטלו של אותה מלאכה דבטיל מינה כדפי'. אבל י"מ דפועל בטל דהכא, ר"ל בטל לגמרי, כי ההיא (דכתובות) [דבכורות], וכי תימא א"כ מאי פריך מעיקרא והא לא בטל הוא, דמשמע מעיקרא ר"ל כפועל בטל לגמרי. י"ל, דהוה ס"ד דמעיקרא דהא דקאמר כפועל בטל, היינו דשיימינן כמה אדם רוצה ליטול ולא ישכיר עצמו, כך יטול, והיינו דבר מועט, שהרי ספק הוא לו אם ימצא מלאכה אם לאו, ומ"ה פריך והא לא בטל הוא, דהא קתני במתני' היה בטל מן הסלע אלמא דהיה לו כבר מלאכה, וא"כ לא יתן לעצמו בדבר מועט כמו אותו שאינו יודע אם ימצא מלאכה לעשות. ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, פי', דאמדינן אדם זה עושה מלאכה ומרויח בה סלע כמה יטול עליה פחות ויהיה בטל לגמרי, כך וכך יטול. והשתא הוי פי' דכפועל בטל דהכא שוה לאותו (דכתובות) [דבכורות]. ודוחק הוא, דהא כיון שהוא בטל ממלאכתו ואז שרי ליקח שכר, דאי בעי לא משיב כדפרי' אפס לא יהיה בך אביון, א"כ ודאי שרי ליקח טורח השבת אבידה, ואפי' כדקאמרי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, לכ"נ כדפרי'.
[ב"מ ס"ח ע"ב] מאי כפועל בטל. פי' והאי לאו בטל הוא שהרי הוא טורח להביא פירות לחנות ולמוכרן. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, אם היה נגר או נפח, אומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכה כבדה לקלה. ול"נ, דא"כ מאי קא עביד צריכותא אבל מעות ליקח בהם פירות אי יהיב ליה כפועל בטל, הא [צריך] לשלם לכל אחד לפי טורח מלאכתו. לכ"נ, לפרש דהפי' מאי כפועל בטל, פי' מה יהבינן ליה, הא לא יהבינן ליה כלל, ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, ולעולם כפועל בטל לגמרי. וא"ת, מאי טעמא לא שקיל כפי הטורח כדפ"ה. וי"ל, דמ"ה לא היה צריך ליתן לו מטורחו כלל, כי התנאי ביניהם שיטרח למוכרה וליטול חצי השבח, אלא משום דמחזי כרבית תקנו חכמים שיתנו לו שכר טרחו, וא"כ כי נמי יטול כפועל בטל לגמרי לא מחזי כרבית.
<h2>דף לו.</h2>
[ב"מ פ"א ע"ב] (רבא) [אביי] אמר מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. וא"ת קשה דרבא אדרבא, דרבא גופיה אמר פרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. י"ל, דרבא בתר דשמעה מאביי סברה וקבלה.
<h2>דף מד:</h2>
[ב"מ נ"ד ע"ב] ואע"ג דכי שקלת לה לואו דויסף ושדית ליה אחמשית סוף סוף הוה ליה חמשי'. וקשה לרש"י ז"ל ונשדייה לואו דונתן בין יו"ד לתי"ו והוה ליה חמשיות. ותירץ, דלא אמרי' גורעין ומוסיפין ודורשי' אלא או בתחלת התיבה או בסוף התיבה. ול"נ, דהא אמרי' גבי מרוח אשך [בכורות מ"ד ע"ב] דגורעים ומוסיפים ודורשין אפי' באמצע התיבה, דשקלינן אלף דאשך ושדינן ליה בין רי"ש דמרוח, והחי"ת שדינן בתר ש"ך והוה ליה מרואו חשך. וי"ל, דהיינו טעמא דהכא, משום דחמשיות אין זה תיבה בשום מקום.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"מ ק"ב ע"ב] בתוך שלשים יום כו'. וא"ת תקשי מהכא להא (דבפ') [דבבא] בתרא [ה' ע"א] דקאמר עביד אינש דפרע בגו זמניה. וי"ל, דאיכא סברא הכא לומר דלא עביד אניש דפרע תוך זמניה כפדיון הבן [בכורות מ"ט ע"א], דשמא ימות הבן ויפטר מפדיון, גבי בית נמי שמא תפול הבית ליפטר.
<h2>דף נ.</h2>
[ב"מ מ"ד ע"ב] דינר של כסף אחד מכ"ה מדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן. דפדיון הבן צריך ה' שקלים דהיינו כ' דינר, והשקל הוי ד' דינר', וא"כ אם מסר הישראל לכהן דינר של זהב, יש כ"ה דינר של (נחשת) [כסף] והוא אינו חייב אלא עשרים, דהיינו ארבעי' חומשי של דינר זהב. וקשה לר"ת ז"ל דהכא משמע דדינר של כסף הוי אחד מכ"ה מדינר של זהב, והאיך נשתנו המדות, שאינן עתה כ"א א' משנים עשר מדינר של זהב. וי"ל, דאין הכי נמי דמשקל כסף כמשקל זהב לא הוי כ"א א' מי"ב, אלא שאותו שבימי התנאים היה יותר עב מאותו של כסף. וראיה לדבר שלא היו שוין, כדאמרי' [חגיגה כ"ז ע"א] והיה עליו כעובי דינר של זהב, ואמאי לא אמר של כסף, אלא ודאי אינן שוין, וכיון דאינן שוין א"כ נאמר שאותו של זהב היה יותר עב. ועוד ראיה דאינו כי אם א' מי"ב, מדכתיב בספר שמואל [שמ"ב כ"ד] ויקן דוד בחמשים שקל את גורן ארונה היבוסי, ובדברי הימים כתיב [דהי"א כ"א] שש מאות זהב, והיינו שאותו של כסף א' מי"ב מאותו של זהב.
[ב"מ מ"ד ע"ב] אא"ב טיבעא הוי משער תנא מידי [וכו']. דלעולם ימסו' לכהן ד' חומשים של דינר, בין היכא דהדינר שוה ל', דהשתא הוי הד' חומשי' כ"ד בדינר, ובין היכא שאינן שוה כי אם ט"ו דינר, דהשתא הוי הד' חומשין י"ב דינר. וא"ת, והא בפדיון הבן כתי' חמשה שקלים והיינו כ' דינר, אלמא משמע דלעולם הוי כ' דינר. ואומ' מורי שיח' דנימא, דקראי [מיירי] כשהדינר של כסף הוי אחד מכ"ה בדינר של זהב, גם כשהדינר אינו שוה אלא ט"ו דינרי', דאז נימעוט כ"כ הדינר כסף שיהיו שוין לפי חשבון הדינר זהב. אכן צ"ל דודאי גרה דכת' בפסוק [שמות ל'] ר"ל כדפ', וחמשת גרה דהיינו דינר, הוי לעולם אחד מכ"ה דינר של זהב כדפרישית, דמסתמא מיירי בדבר קצוב, אבל מנין התרגום הוי ודאי לפי חשבון דכ"ה דינרי' [של כסף בדינר] של זהב לא פחות. ואונקלוס תרגם לפי חשבון שהיה בימיו כ"ה דינרי' של כסף.
[ב"מ מ"ד ע"ב] זמנין דמהדר ליה כהנא. פ"ה זמנין דמהדרא ליה טפי מן החומש, כגון שהדינר [של זהב] שוה ל' דינר', דהשתא מהדר ליה כהנא השליש ומע' השני שלישים, וזימנין דמוסיף ליה כהנא, פי', כגון שהדינר אינו שוה כ"א ט"ו דינ[ר]י', דעדיין חייב לכהן ה' דינרי'. וק' למורי שיחי' על פירש"י ללישנא [דקאמר זימנין] דמהדר ליה כהנא, משמע דמעיקרא לא מהדר ליה (כהנא) [כלל] לפי' הקונטרס דפי' דמיירי שהישראל נתן לכהן דינר של זהב, א"כ לעולם הוא מחזיר לו הכהן חומש. ל"נ למשי"ח דאינו נותן לו הדינר, אלא תמיד הוא נותן לו ד' חומשי' על דינר של זהב, וא"כ כשהדינר שוה כ"ה דינרי' לא פחות ולא יתר אינו מחזיר לו כלום, והשתא ניחא, דה"פ זימנין דמהדר ליה כהנא, פי' כגון שהדינר [זהב] שוה (זהב) ל' דינרי', שהד' חומשי' שמסר לו הישראל [שוין] כ"ד דינרים, ואינו חייב להח' לו אלא ה' דינרי', שהוא חייב א'. וזמנין דמוסיף ליה איהו לכהנא, כגון שהדינר זהב אינו שוה אלא ט"ו דינרי', דהשתא הד' חומשי' שמוסר לו הישראל אינן שוין מה שחייב לו.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"מ נ"ד ע"א] הקדש אין מתחלל על הקרקע דכתיב ונתן הכסף וקם לו. אין זה פסוק כלל, אלא קצר הפסוק וכן הוא אומר [ויקרא כ"ז] ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. וא"ת, ואימא דדוקא כסף אבל לא דבר אחר אפי' מטלטלין. וי"ל, דשאני הכא דאיכא כלל ופרט וכלל, יסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל כו'. וא"ת, והא אמרי' לקמן [נ"ז ע"ב] בונים בחול ואח"כ מקדישי' שהיו חוזרין ומחללין המעות על שהוא תלוש ולבסוף חברו, ואמאי הא בעי' דבר המטלטל. וי"ל, דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין מעילה.
[ב"מ נ"ז ע"א] שחיללה אין לכתחילה לא. פ"ה, הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל היינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה, פי' לחלל על שוה פרוטה לכתחילה, דערכך שיוויו ממש. ומר סבר אפי' לכתחילה דערכך כל דהוא משמע. ול"נ דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] בכמה דוכתי משמע דמלתיה דשמואל לא הויא אלא בדיעבד, אבל לחלל לכתחילה שוה מנה בפרוטה לא קאמר. וע"ק דבמ' סנהדרין [י"ד ע"ב] קאמ' דפדיון של הקדש צריך ט' כהנים וישראל אחד, אלמא דצריך לעיין היטב שלא יטעו בשומא. לכ"נ לפרש דודאי לכתחילה אפי' שמואל מודה דצריך לפדות שוה בשוה, וה"פ שחיללו אין, פי', שמואל דאמר מחולל היינו דוקא באדם שמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, דהשתא הוי כבר החלול כגמר, ומ"ה אמרי' דמחולל, פי' להחשיבו חילול, לכתחילה, כגון לעיל, במילתיה דר' יוחנן דמיירי שמתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא שלא היה שוה בשוה, דעדיין אינו נגמר החילול, משום ה"ק דכשבא לימלך לחכמים שיורו לו, דצריך לע' דאם יורו שהוא מחולל א"כ היו מחשבי' אותו חילול לכתחילה, שהרי עדיין לא נגמר, דנתכון לפדות שוה בשוה. ומר סבר אפילו לכתחילה, פי' לכתחילה כה"ג טפי מחשיב ליה חילול, הואיל וכבר עשאן, אבל כ"ע מודו שאין יכול לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. ועי"ל, דקרא מיירי כשהקדיש ביד גזבר או ביד כהנים, דצריך לדקדק בדמים, אבל ביד בעלים אפי' בכל שהו שרי לכתחילה.
[ב"מ נ"ה ע"א] הקדישן פדוי. פ"ה אפי' אינו שוה אלא שוה פרוטה, כדשמואל [נ"ז ע"א] דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אלא שיד הקדש על העליונה, שאם דמים הללו יתרים על ההקדש קנה אותם הקדש, ואם דמים של הקדש יתרים עליהם ישלים.
[ב"מ ו' ע"ב] ופרשי מינה רב חסדא ורב הושעיא. וא"ת וליחלליה על שוה פרוטה דהאמר [נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. י"ל, דהיינו דוקא הבעלים, אבל אחריני לא, והבעלים לא היה בדעתם לחללן, דעל מנת כן הקדישו שלא יהנה ממנו אחר.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"מ ט"ו ע"א] בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כותב לו וכו'. קשה למורי הה"ר פרץ נר' דאמאי צריך להביא ראייה שגובה, פשיטא דגובה את השבח, דהא כשגובה את השבח היינו דוקא כשמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, וא"כ פשיטא דגובה. ותירץ מורי הה"ר (פשיטא) [פרץ] דשפיר צריך להביא ראייה דגובה, דסד"א כיון דהמכר מכר עד שעת הטריפה, א"כ כי אשבח ברשות לוקח אשבח, שהרי עדיין היה שלו, וא"כ אמאי אית לן למימר דב["ח] גובה, הא אין לו לב"ח שעבוד כלל כיון דהלוקח יהא נפסד, ומ"ה צריך לומר תדע, פי', משום הכי שקיל ב"ח את השבח דלא מפסיד לוקח מידי, ותדע שכך כותב לו וכו'.
[ב"מ ט"ו ע"א] אין אמר ליה אין יפה ויפה כו'. פי', דוקא במכר הוא דאמרי' בעל חוב גובה את השבח, משום דהלוקח אינו נפסד כלום במה שב"ח גובה השבח דהא חוזר על המוכר, אבל במתנה שהמקבל אינו חוזר על הנותן א"כ הקרקע ודאי יטול הבעל חוב, משום דיכול לומר לו לא היה לנותן כלום בקרקע זה ליתנו לך, ששעבוד[י] עליו, אבל השבח יכול המקבל לומר לו אנא לא אפסדתך ולא מידי, דאנא הוא דאשבחי ליה. ומן היורשין היה מסופק ר"י אם בעל חוב גובה את השבח מנייהו דשמא (דשמואל) דכיון דלא י"מ נינהו, כמתנה דמיין, או שמא בן כרעא דאבוה וא"כ יטול השבח. ולכאורה משמע בפרק המקבל [ק"ד ע"א] דלא שקיל שבח מן היורשין, דקאמר יורשין אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח כו', אלמא משמע שא"ה שהשביחו לא היה נוטל. וליכא למימר דמיירי דלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא, דא"כ ה"ק ובעל חוב אומר אביכן השביח ואשקול יתיה, כיון דלא מסיק ביה שיעור ארעא אפי' [אומר] אביכם השביח אינו גובה כיון דלא מסיק וכו', אלא ש"מ דמיירי דמסיק ביה שיעור ארעא. ומיהו משמע דבעל חוב גובה את השבח מן היורשים מדקאמ' במסכת בכורות פרק יש בכור [נ"ב ע"א] האשה בכתובתה אינה גובה את השבח, ופריך והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומשני מקולי כתובה שנו כאן, ובתר הכי אמ' האשה והבנות לא גביין שבח, וקאמ' בגמ' טעמא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי, והתם ע"כ מיירי מן היורשין, דאין לומר דמיירי מן הלקוחות דא"כ מאי איריא שבח דאינן גובין, אפי' קרן נמי אינן גובין, דהא תנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, אלא ש"מ דמיירי מן היורשין, וא"ה קאמר דתנאי כתובה ככתובה דמי דלא נטלי שבח, הא הית' דבעל חוב גובה השבח, אלמא דב"ח מן היורשין אית ליה שעור ארעא, וק' מההיא דלקמן למ"ש דלא שקל. איכא לאוקומה דאבוהון עבדא אפותיקי לב"ח, וא"כ מיחייב היתה על ב"ח, והשתא הוו תבעי היתומין מדין יורד לנכסי חבירו שלא ברשות.
<h2>דף נח:</h2>
[ב"מ ו' ע"ב] קפץ אחד מן המנויין לתוכן כלם פטורים. וא"ת ליבטיל ברובא. י"ל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וא"ת האי חשיבותא דבעלי חיים אינו כי אם דרבנן אבל מדאורייתא אפי' חד בתרי בטיל. וי"ל, דה"ה בכל ענין, וכ"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא דאורייתא. י"ל, דשב ואל תעשה שאני [יבמות צ' ע"א].
<h2>דף נט.</h2>
[ב"מ ו' ע"ב] נפטריה במנין הראוי. וקשה להר"ם ז"ל דמ"מ הא עשירי יהיה קדוש דשמא עשירי הוא, י"ל, דלא יוציא כלם בפתח אחד, אלא לכל עשרה יעשה פתח אחר.
